אסוציאציות המרחב מוגן 

אסוציאציות המרחב מוגן

אין כמו ההומור השחור הציני של הישראלים, וכמה שהנושאים כואבים ורציניים כך הוא שחור יותר. אנו כבר עם למוד מתח וסבל ואם לא נצחק מה יהיה?

בסופו של דבר גם אני הצטרפתי לאלה, באיחור, ובאשמתו של הוטרינר שלי דאז.

בגלל תרגולי הכניסה למרחב המוגן לעורף לפני מספר ימים, הרגשתי קצת "כירכושים בבטן", ונזכרתי כפלש בק בקטעים הזויים, וזאת למרות האדישות עליה דווח, והעובדה שכולנו מבינים משמעות התרגילים (טפו טפו שלא נדע).

היו די הרבה מצבים טרגי-קומיים, לחלקם גרמתי ,במו עצמי", אחרים נטלתי בהם חלק, וגם כשקרו התגלגלתי אני ומשפחתי מצחוק, אבי האהוב ז"ל התרגז מזה שאנו "עושים צחוק מהעבודה"....והרי גם זו צורה נוספת אני משערת של שחרור מתח ולחץ.

יום אחד היה נדמה לי ששמעתי תחילת אזעקה, בלי להמתין אלפית שנייה תפסתי את התיק, ודהרתי כרוח במדרגות החירום עד לקרקע. חבל שלא מדדתי זמן, בטוח השגתי שיא של גינס. אח"כ ישבתי, כי לא הייתי מסוגלת לעמוד, הרגלים רעדו והיו תפוסות שבועיים.  הקטע שכשהגעתי למטה לרחוב ראיתי והבנתי שבכלל לא הייתה אזעקה ולא כלום.....

חלק מהם אני זוכרת ברור, נוספים בטח אזכר יחד אתכם או כשאקרא את התגובות.....

עבדתי אז בבניין רב קומות, וכשהייתה מגיעה שעת הצהריים (זוכרים?) היו מתחילים להתקפל, להתארגן בזמן לקראת 18.00 שהייתה כזכור שעה אהובה על סאדאם.

ומי לא זוכר את את הגל השקט? הייתי שומעת בשנייה שזה "הפסיק להיות שקט", עוד לפני אות, שבעקבותיה אמרו "נחש צפע", שגרם לאזעקה, ובתוך שנייה הייתי על הרגלים בשיא התפקוד, כמו בצבא, והרבה יותר.

אחותי וילדיה גרו קרוב, ויום אחד חגגנו שם יומולדת משפחתית, הגיעה שעה 18.00 ו...אזעקה, בדיוק בזמן...הוא לא אכזב.

כיון שחגגנו שם עם הורי שגרו בקרבת מקום, כלבי הראשון עליו השלום, הבוקסר, נותר בביתם לבדו. לא חשבתי פעמיים, ידעתי שהמשפחה תכנס כולה לחדר המוגן ותהיה בטוחה, אבל לא הוא.

תפסתי ת'תיק וזינקתי לדלת בכוונה לעשות את המרחק הרב בין הבתים בריצה מטורפת לפני תום האזעקה. כולם, ניסו לעצור בעדי, חדר שלם מלא אנשים....הצליחו? מה נראה לכם?  טסתי והגעתי כפי שרציתי בתום הצפירה, בלי אויר. הכלב חיכה לי רועד כולו... בחדר האטום.....

התחלתי לצחוק, הרגעתי אותו, וניסיתי לשים את מסיכת האב"כ השחורה (זוכרים?) או.....אז הוא באמת נכנס להיסטריה ולא היה מוכן לתת לי לשים אותה בשום אופן, טוב, אטמתי את החדר, ישבתי אתו וזהו.

ילדי אחותי היו קטנים, והיא לא בדיוק תפקדה בלחץ הזה. כשהייתי אצלה למשמע אזעקה הייתי קמה, שמה מסיכה, דוחפת שני ילדים והאוגר לחדר אטום, שמה להם מסיכות, אוטמת את החדר....והיא עדיין נאבקת במסיכה שלה.....

אחרי שכולנו הסתדרנו בחדר האטום, בנה הבכור שהיה בן 5 מהלחץ היה עושה פיפי על כל הקיר, שום דלי לא עזר, אני דרך אגב הייתי יותר משוכללת, רציתי לשירותים, כן, אחרי כל התפקוד היעיל הזה.....

ולקינוח אטרופין, זוכרים? כמה אנשים אישפזו את עצמם כי מהלחץ והחשש ממתקפה כימית הזריקו לעצמם אטרופין בהתלהבות מרובה?

במשפחתנו עד היום מגחכים על האנרגיות שהיו לי בתקופה ההיא, ואיך אצלי אזעקה קטנה מכניסה בי אנרגיות מטורפות....קנו לי אפילו קלטת מתנה כדי שיהיה בבית....

איזה אסוציאציות לכם יש מהתרגיל - המרחב המוגן? מהתקופה? יאללה, שפכו כאן קצת הומור שחור, צבעוני, איך שתרצו...

הופיע כולל התמונות והלינקים בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2244462/